גד ברזילי, "תקשורת המונים ומלחמות", קשר, 10 (1991): 25-32

תקשורת המונים ומלחמות

תקציר

משמעותה של תקשורת המונים (תקשורת אלקטרונית ותקשורת כתובה, להלן – תקשורת) חורגת בהרבה מן ההיבט המצומצם של דיווח עובדתי על התרחשויות. דווקא בגלל יעודה האובייקטיבי, כביכול, הפכה התקשורת לאחד ממוקדי הכוח המשמעותיים ביותר של המדינה המודרנית. לאחר מלחמת העולם השנייה היא הייתה לאמצעי מובהק, המשמש להידוק הפיקוח אותו מפעילים מנגנוני המדינה (ממשלה, למשל) על האוכלוסיה. עם זאת, התקשורת מנוצלת כאחד מן האפיקים החיוניום למחות או למרוד במנגנוני השליטה הפוליטיים. משטרים דמוקרטיים נוטים, אמנם, להתפאר במיתוס של תקשורת חופשית אך למעשה אפילו ב"חברות פתוחות" משרתת התקשורת, מדעת ושלא מדעת, את מנגנוני השליטה. אמצעים כגון: בעלות המדינה על אמצעי התקשורת, צנזורה, חיסיון, תימרון, מסירת מידע חלקי או מידע בלתי נכון (דיסאינפורמציה), הינם תופעות רווחות, במיוחד בתקופות מלחמה או מצבי חירום קשים. 

מלחמת המפרץ היוותה למעשה אגם זירת היאבקות תקשורתית בה לחמו עתונות המערב והתקשורת האלקטרונית של המערב כנגד עיראק ויצרו עבור ארצות הברית את תדמית האומה הלוחמת נגד כוחות השחור ולמען השלום העולמי. אינטרסים פוליטיים, צבאיים או כלכליים צרים (כמו, למל, הצורך בהורדת מחירי הנפט, או עניינו של ג'ורג' בוש בפופולריות קודם לבחירות) – הוצנענו. כך הופרכה הסברה המיתית כאילו תקשורת בין לאומית או חרץ לאומית משוחררת מאילוצי כפיפות לאינטרסים פוליטיים של קבוצות כוח כמו פוליטיקאים ואנשי צבא.

עם זאת, הכרוניקות מעידות על חשיבותה של התקשורת לעידוד מחאה אנטי-ממסדית. התקשורת מעוניינת ב"חדשות" סנסציוניות. קבוצות המחאה חסרות אמצעים אלטרנטיביים לתקשורת כדי להעביר את מסריהן. כדי למקד את תשומת לב התקשורת, שהינה לרוב ממסדית, תנקוטנה קבוצות המחאה באמצעים בלתי שגרתיים – הפגנות ענק, שריפת דגלי לאום, הצתת רכוש ממשלתי, חסימת עורקי תחבורה, ואפילו אלימות פיזית ממש. המרי הציבורי רחב הממדים בזכות סיום הלוחמה האמריקנית בויאטנם מאוזכר לרוב כדוגמה מאלפת לקשר הגורדי בין פעילותן של קבוצות מחאה והסיקור המקיף – לרוב, הסיקור האוהד = המוענק להן בתקשורת.

ספרות המחקר המדעי מתמקדת בעיקר באמצעי הפיקוח של המדינה על התקשורת (צנזורה, למשל), במאפייני תיפקודה של התקשורת, ובקשרי הגומלים בינה לבין ארגונים או קבוצות חברתיות שונות. לעומת זאת 'יים חסר בולט בהבנת משמעותה של התקשורת לעיצוב יחסי חברה ומדינה לאור שני משתנים בלתי תלויים: מאפייני ריכוז או פיזור הכוח הפוליטי ומצבי מלחמה. סוגיה זו הינה נושא המאמר, המתמקד במקרה הישראלי, וליתר דיוק: בתקשורת היהודית-ישראלית מאז מלחמת 1956 (מבצע "קדש") ועד מלחמת 1991 (מלחמת המפרץ).

הקליקו כאן כדי לצפות במאמר זה