גד ברזילי, "עתירת המגורשים: השלטון ושלטון החוק", פלילים ד', 9-16, (1994).

עתירת המגורשים: השלטון ושלטון החוק

תקציר

"עתירת המגורשים" מעמידה על חודן שאלות יסוד הנוגעות לעניין התערבותו השיפוטית של בג"ץ בעניינים שהם בעלי רגישות מדינית, פוליטית וביטחונית גבוהה. החלטת רשויות היבטחון לגרש ללבנון (ביום 17.12.92) 415 מתושבי השטחים – שלגביהם נטען כי הם פעילים בארגון החמאס או הג'יאהד האיסלמי – מיקדה שימת לב רבה אל בית המשפט העליון. ההחלטה בעתירות – שהוגשו על-ידי האגודה לזכויות האזרח, המגורשים עצמם, המוקד לזכויות האזרח ועוד – העמידה את בג"ץ במרכזה של דרמה שהיא ביסודה מדינית-פוליטית.

נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, ייחס לסוגייה זו חשיבות רבה ונקט צעד נדיר למגי בו מינה הרכב של שבעה שופטים. (השופטים: מאיר שמגר, מנחם אלון, אהרן ברק, שושנה נתניהו, אליעזר גולדנברג, תאודור אדר ואליהו מצא). העובדה כי מונה הרכב שיפוטי כה רחב, וכי ההחלטה שהתקבלה נכתבה כקונסנזואלית (החלטה אחת שעליה חתמו כל שבעת השופטים) מלמדת על החשיבות הרבה שבג"ץ זקף להיבטים הציבוריים של החלטתו. פסק דין אחיד, שבית המשפט מדבר בו בקול אחד, מבלי שידועה זהות כותב ההחלטה, הוא תופעה כמעט בלתי מוכרת בשיטת המשפט הישראלית. על כך כתב מ"מ נשיא המשפט העליון לשעבר, השופט חיים כהן, כי בקיום האחידות נמנעו השופטים מלהעניק לפסיקתם את "פאר משקלו המוסרי והסגולי של כל אחד מהם; ואינו דומה משקלו של המוסד למשקלם של שופטיו."

לצפייה במאמר לחצו כאן